אם עוד לא הכרנו אז היי, אני מור שפריר, בת הזוג של גל כבר כמעט 15 שנה, וביחד אנחנו ההורים של יואב, רועי ורומי.

כשהקטן שלי נכנס לגן בגיל 7 חודשים, הייתי בעיצומו של עשור מלא בתפקידי ניהול, סיום תארים בהצטיינות והובלת פרויקטים בעמותות גדולות.

בדיוק ברגע הזה, עם לא מעט חששות… עלינו על מטוס לניגריה עם ילד בן שנתיים וגור בן 4 חודשים, לרילוקשיין של חמש שנים הרחק מהמירוץ. ההתחלה הייתה מאתגרת, אבל אחרי הקושי זכינו להכיר את עצמנו מחדש, כיחידים וכמשפחה. זכינו להיות נוכחים באופן מלא בחיי הילדים שלנו, ולראות אותם גדלים.

אחרי 5 שנים, במהלך ההיריון של רומי לאור צירים מוקדמים וכניסה לשמירת היריון – נאלצתי לחזור לבד לארץ עם שני הבנים. גל נשאר בניגריה, כחלק מההתחייבות לעבודה.

בדיוק שם, בתקופה המורכבת, העמוסה והטעונה רגשית הזו, הרגשתי שאני הולכת לאיבוד. שאני לא מצליחה להיות האמא שאני רוצה להיות, שכלום לא הולך – כל בקשה פשוטה מהבנים הופכת לריב, היחסים ביניהם נהיו בלתי נסבלים וכל מה שהתגאתי בו לגבי ההורות וחינוך ילדיי נעלם. נכנסתי לסחרור, ״איזה מן אמא אני?!״.

לשמחתי, גל בן זוגי שלח לי קישור למדריכת הורים ואמר לי: ״אולי רק תלכי להוציא קיטור, תראי אם זה מתאים לך״. בהתחלה קצת נעלבתי, אבל כשהצלחתי לצאת מהקונכיה של עצמי הרמתי את הטלפון והתחלתי את התהליך.

התהליך הזה העניק לי את היכולת למלא מחדש את המיכל שלי באהבה לעצמי, לגל ולילדים שלי. מצאתי דרך אחרת לנהל את המשפחה שלי, כמו שאני באמת רוצה.